הטלפון צלצל קצת אחרי חצות. הייתי מופתע משום שידעתי שהנודניקים ממעריב שרוצים שאחדש את המנוי לא מתקשרים בשעה כזאת. גם מהביטוח המשלים של קופת החולים לא מצלצלים אחרי תשע. הרמתי את השפופרת ולהפתעתי שמעתי את קולה של אמי שמחה וצוהלת, מודיעה לי שאני מוזמן לבוא וטעום מהבלינצ'ס שהכינה.
בהתחלה חשבתי שנפלתי קורבן למתיחה מתוחכמת של יצפן, אבל ניחשתי שההונגרית שלו לא טובה עד כדי כך. אם אמי היתה מספרת לי, למשל, על עב"ם שנחת אצלם בחדר וכי היצורים הקטנים והאפורים מתעקשים להיפגש איתה, הייתי אולי מאמין לה יותר.
אני לא יודע אם אמי היניקה אותי, אבל דבר אחד בטוח, מאז ועד היום היא לא הכינה לי אף לא ארוחה אחת, אפילו לא קפה. את אהבתה הרבה אלי ואל אחי הראתה בדרכים אחרות ומגוונות שלמטבח לא היה שום קשר אליהן.
במשך כל השנים שבהן גרתי עם הוריי, היו אלה סבתי ואחותה שאיישו את המטבח, ובמשך רוב שעות היממה הייתה אספקה סדירה של אוכל מעולה ברמה שאפילו מבקרי המסעדות המפונקים ביותר עוד לא פגשו. אחרי שהסבתות הלכו לעולמן, נכנס אבי לתפקיד השף וגילה כשרון רב. אמי ניסתה מדי פעם להתקרב למטבח, אבל לאחר מספר ניסיונות טראומטיים, ולאחר שנהדפה שוב ושוב החוצה משם, החליטה לוותר ולחכות לשעת כושר אחרת.
הניסיון הראשון שלה במטבח היה כאשר הבאתי אותה שתשמור על בתי בת השלוש למשך מספר שעות. זה לא היה אחראי מצידי, אבל לא הייתה לי ברירה. בשלב מסוים, כך לפי התחקיר, ביקשה בתי שוקו. אמא שלי, שגם היא חובבת שוקו מושבעת, לא הכירה את תהליך הכנתו של המשקה ואף לא הייתה בטוחה ממה הוא מורכב. לכן, עלתה ילדתי הקטנה על הכסא, הראתה לסבתא איפה הספלים, השוקו והחלב, ולפי סוג הכלים ומספרם הרב, שמצאתי מאוחר יותר בכיור, הבנתי שהן עבדו קשה במשך רוב הזמן.
חלפו עשר שנים, ובתי ניסתה שנית. הפעם היא ביקשה פיצה. אמי, שרצתה לתקן את הרושם שהשאירה בפעם הקודמת, ניצלה שנייה של חוסר ערנות מצד אבי, וחמקה למטבח. כעבור כעשר דקות הרחנו ריח חריף של גבינה שרופה. כשפרצנו למטבח אשתי ואני, היינו עדים לתופעת טבע מדהימה. זו הייתה הפעם הראשונה שראינו נטיפי גבינה. כמו נטיפי קרח במערות, בדיוק כך נראו נטיפי הגבינה שצנחו מהפיצה, שהייתה מונחת בתנור הפוך, עם הגבינה כלפי מטה. הכישלון היה צורב והבושה גדולה. אבל אמי, שיצאה כבר ממצבים מביכים הרבה יותר ובצורה הטבעית ביותר, הראתה לנו שבהוראות שעל האריזה של הפיצה לא ציינו על איזה צד לשים את הפיצה בתנור.
אולם בסופו של דבר, לא הייתה עוד ברירה. בגלל מחלתו, צמצם אבי את הופעותיו במטבח למינימום, וכשהרעב החל להציק להוריי, לא נותר לאבי אלא לאפשר לאמי תנועה חופשית במטבח. וכך, בגיל שבעים וחמש, החלה אמי לעשות הכרה עם הסירים, תנור הגז ושאר האביזרים. בפעם האחרונה שביקרתי אצלם הראתה לי בגאווה שכבר למדה לפתוח לבד קופסאות שימורים ולחמם את האוכל שגיסתי הכינה. בגלל כמה ארוחות מפויחות, דאג אחי להתקין במטבח גלאי עשן ועמדה לכיבוי שריפות.
בתקופה האחרונה חלה התקדמות משמעותית בכושר הייצור במטבח של הוריי. החביתה הראשונה של אמי נצפתה ממש לפני כשבועיים נאכלת, ולסועדים שלום. לאמי יש דמיון פורה ויצירתיות שבאה במנות גדושות. אלו תכונות חשובות ביותר שבזכותן הפכה למעצבת אופנה מהחשובות בארץ, ועד היום היא מנהלת מפעל בהצלחה רבה. אלא שתכונות אלו הן בעוכריה כשמדובר באוכל הבסיסי שאני אוהב. ברגעים שבהם היא נכנסת לעודף מוטיבציה ומנסה להכין דברים שונים ומשונים, אפילו המעבדה לזיהוי פלילי מתקשה לזהותם, שלא לדבר על לבלוע אותם.
עתה, כשקיבלתי מאמי את ההזמנה לבוא לטעום בלינצ'ס, לא ידעתי את נפשי מרוב אושר. כל הדרך אליהם פנטזתי על משהו, שעד לפני זמן קצר היה עבורי בגדר מדע בדיוני. התרגשתי מעצם הרעיון שאמא שלי תכין לי בלינצ'ס הונגרי אורגינל.
כבר בכניסה לבית הרגשתי בתכונה הרבה. באוויר עמדה תחושה של רגע היסטורי. אחי, שהוזעק גם הוא אל הבית, התיישב איתי ליד השולחן. אבי, לעומת זאת, לא הצטרף אלינו, בטענה כי אף פעם לא האמין בנסים. שמתי בטייפ את הדנובה הכחולה בשביל האווירה, וכולנו התחלנו להשחיז את הסכין במזלג.
ריח של גבינה וקינמון עלה מהמטבח. העיניים היו נשואות לכיוון הדלת ובלוטות הרוק שלי הגבירו את קצב הייצור שלהן. ההתרגשות הגיעה לשיאה, כשנפתחה הדלת ומחזה נדיר נגלה לעינינו.
על רקע מטבח הרוס הופיעה אמי בפתח בסינור למותניה. פניה היו לבנים, ספק מהקמח ספק מחיוורון, ובקול רועד ומרוסק הודיעה לנו: "מצטערת, אבל אין ביצים בבית".
גבי רמני
